לִרְקֹד עִם זְאֵבִים

שיר יובל

גָּנַזְתִּי סוֹדוֹת בִּמְעָרָה בְּמֹחִי.
לְעֵת עֶרֶב יָצְאוּ זְאֵבִים מִמְּאוּרָה
לִטְרֹף מִחְיָתָם בִּגְבָעוֹת צְחִיחוֹת.
בִּשְׁלָלָם, גַם סוֹדוֹת שֶׁשָּׁלְפוּ מִמֹּחִי
וְכָ הוֹתִירוּנִי שָׁקוּף כִּזְכוּכִית.

אַשְׁמוּרָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל לֵיל-חַג
וּבָעִיר יִרְכְּנוּ בַּרְנָשִׁים עַל נָשִׁים
יִתְהוֹלְלוּ-יִתְפַּרְחְחוּ עַד שַׁחַר.

מְעֻרְטָל, מְחוֹלֵל לְצִדָּם.
כְּפֶרֶא-אָדָם מְקַפֵּץ
וּכְרֵסִי מִטַּלְטֶלֶת אָנֶה וָאָנָה.
חֶדְוַת הַמָּחוֹל לִי תְּשׁוּקָה,
כִּאִשָּׁה שֶׁאֵין לַעֲמֹד בְּפִתּוּיָהּ.
יִחַלְתִּי לִכְבֹּשׁ אֶת הָעִיר וְלֹא כָּ,
לוּ רַק הִצְטָרֵף מִישֶׁהוּ לִמְחוֹלִי...

יְרֵחַ-אֳהָבִים מְהַבְהֵב בֵּינוֹת עֲנָנִים.
זֶה בּוֹדֵד לִי כָּל-כָּ
וְאֵין אִישׁ שָׂם לִבּוֹ לְיָשִׁיש.
מְצוּקַת-לְבָבִי הִשְׁמִיעַתְנִי
”נִכְשַׁלְתָּ. לֵ בְּרַח מִן הָעִיר!“

אָשׁוּב לַגְּבָעוֹת מִשָּׁם בָּאתִי
וּזְאֵבִים יִסְגְּרוּ מֵעָלַי בְּמָחוֹל.
גַּם הֵם מִשָּׁמַיִם נוֹלְדוּ וְנוֹלְדוּ בָּם שָׁמַיִם.
וְשָׁם אֶתְמַכֵּר לָרִקּוּד עִמָּהֶם
בְּחֶדְוָה עִלָּאִית.