כל היום התכחשתי.
רדיו סגור, גם לא טלויזיה.
עבדתי כאילו הכל כרגיל.
לא טקסי זכרון.
רק צפירה מנערת
ושוב עבודה.


בערב עברתי ליד המסך
ואשה על ספה
עם קול כה נעים
דברה על הבן.
מחוייכת, ספרה על חייו,
על הקשר בינה
ובינו,
עיניה אורות,
על הקסם, החן,
חברים, חברות,
ובאמצע משפט -
כך פתאום - כמו חיים -
נגדעו המילים ודמעות הציפוה
"הכל מתבלבל לי", אמרה,
"כי רוצה לספר על הבן
את הכל".


עכשיו זיקוקים.
יריות לכל עבר, צבע ואור.
דגלים מונפים על ידי ילדים,
ודוקא עכשיו, כשהכל כבר שמח
יודעת שכל הכחשה לא תועיל.